מדינת ישראל והרשות לאיסור הלבנת הון התבשרו לאחרונה על חדשות מצוינות: מליאת ארגון ה-FATF החליטה על צירופה של מדינת ישראל כחברה מלאה בארגון. לדברי משרד המשפטים, קבלתה של ישראל לארגון תשפר את מעמדה הבינלאומי של המדינה, את יכולת הסקטור הפיננסי לפעול בשווקים הבינלאומיים וכן את מעמדה של ישראל כיעד אטרקטיבי להשקעות.
בדו״ח מיוחד שהוציא הארגון צויין כי ישראל משיגה תוצאות טובות בזיהוי ותגובה לסיכוני הלבנת ההון ומימון הטרור שלה והיא הוגדרה כאחת משתי הרשויות האפקטיביות בעולם. מנגד נכתב כי ישראל צריכה למקד יותר מאמצים באכיפה ובנקיטת צעדי מנע. בנוסף קרא הארגון להחיל על ״נותני שירות עסקי״, היינו – עורכי הדין ורואי החשבון בישראל חובת דיווח לרשות על חשד המתעורר אצלם להלבנת הון מצד הלקוח בבואם להעניק לו ״שירות עסקי״ (שעל פי חוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 הינו: קניה ומכירה של נדל״ן, קניה או מכירה של עסק, ניהול כספים ניירות ערך ונכסי נדל״ן, קבלה החזקה או העברה של כספים לצורך הקמת תאגיד עסק או נאמנות לאחר).
הדבר מחדד את המורכבות הנלווית לעבודתם של עורכי הדין ורואי החשבון, בתור מי שמצויים בצומת נאמנויות ומרחב בלתי נגמר של קונפליקטים. מחד, עורכי הדין חבים בחובת נאמנות ללקוחותיהם וכן חל חיסיון על דברים שנתגלו להם במסגרת פגישותיהם עמם ובקשר לעבודתם המקצועית. מאידך, הרגולציה בתחום איסור הלבנת ההון החלה על נותני שירות עסקי בשנים האחרונות מטילה עליהם חובות כבדים כבר כיום. במסגרת חובות אלה, נדרשים עורכי הדין ורואי החשבון לבצע חובות ״הכר את הלקוח״ ולשאול את לקוחותיהם שאלות רגישות כגון מהו מקור הכספים המשמש לעסקה המתוכננת, לבחון האם התשובות שהתקבלו הן סבירות, לבדוק האם שם הלקוח, בעל השליטה והנהנה מצויים ברשימת ארגוני הטרור ופעילי הטרור, לבחון האם הם קשורים למדינות ברשימה השחורה והאם התקיימו דגלים אדומים בעניין. כעת עלולה להתרגש עליהם צרה נוספת – הארגון הבינלאומי לאיסור הלבנת הון קורא להטיל עליהם חובת דיווח מקום בו עולה אצלם חשד כי מקור הכספים לעסקת ״שירות עסקי״ מסוימת הינו בכספים מולבנים. חשוב לציין כי בעקבות שינוי חקיקתי שנכנס לתוקף לפני מספר שנים, גם עבירת מס חמורה מהווה עבירת מקור. כלומר גם מקום בו יתעורר אצל עורך הדין או רואה החשבון חשד כי מקור הכספים לעסקה מסוימת הוא בחלקו או במלואו בעבירת מס כאמור, יהיה עליו לדווח על כך לרשות.
דרישה זו מצטרפת למגמה של שינוי אופן ההסדרה של הפרופסיה המשפטית. בעבר איפיין את מקצוע עריכת הדין משטר של ״הסדרה עצמית״ מתוך תפיסה כי מקצוע עריכת הדין צריך לשמור על ייחודו ועל היותו מבוסס על עקרונות של צדק וזכויות. במסגרת תפיסה זו ללשכת עורכי הדין הסמכות הבלעדית להחיל הסדרה על חבריה. אולם, בשנים האחרונות חלה נסיגה מתפיסה זו בארץ ובעולם. בישראל, שינויים חקיקתיים שונים, ובראשם חקיקה בתחום דיני איסור הלבנת ההון, מכפיפים את עורכי הדין ורואי החשבון לחובות זיהוי, הכרת לקוח ובקרה ומטילים סנקציות מחמירות בגין הפרה, לרבות סנקציות פליליות וקנסות בסך מקסימלי של מליוני שקלים פר הפרה.
בניגוד לשאר מדינות העולם, בהן חלה על עורכי דין ורואי חשבון חובת דיווח לרשויות על פעולות חריגות, חובה זו אינה קיימת היום בחקיקה בישראל הודות להתנגדות נמרצת שהובילו נציגיהם. כך, הרגולציה החלה היום בתחום איסור הלבנת ההון על עורכי דין ורואי חשבון בישראל הינה ״יציר כלאיים״ יצירתי ויחיד במינו בעולם – בבואם לתת ״שירות עסקי״ הם נדרשים לבחון האם קיים בעסקה המתוכננת סיכון להפרה של חוק איסור הלבנת הון על פי פרמטרים מסוימים אשר נקבעו בצו. במידה והם סבורים כי קיים חשש כזה, עליהם להמנע מלתת שירות עסקי ללקוח, אולם לא חלה עליהם חובת דיווח. הסנקציה במקרה בו עורך הדין נתן שירות ללקוח, על אף קיום חשש כזה, היא סנקציה משמעתית מעולם דיני האתיקה המקצועית.
לגישת גורמים רבים, הסדר רגולטורי שאינו מכיל חובות דיווח רע למדינה ואינו אופטימלי גם לעורכי הדין בעצמם. המצדדים בגישה זו טוענים כי למעשה עורכי הדין ורואי החשבון גלגלו את הסיכון מרשויות האכיפה ומרצונם החופשי העבירו את הסיכון לפתחם שלהם. בהשוואה פשוטה – כאשר מגיע לקוח לבנקאי (עליו חלה חובת דיווח על פי דין) לביצוע פעולה המעוררת חשד – הוא אינו נדרש לקבל החלטות מורכבות, אלא פשוט לדווח על כך לרשות ובכך להסיר מעליו את הסיכון. במקרה כזה, הבדיקה האם אכן קיים בסיס לחשד להלבנת הון או למימון טרור תתבצע ע״י הרשות. לעומת זאת, במקרה דומה על עורכי הדין או רואי החשבון יהיה עליהם ״לשבור את הראש״ ולהחליט האם קיים בנסיבות חשש להפרת חוק איסור הלבנת הון, מהי הפרשנות הנכונה בעניין ובסופו של דבר לקבל החלטה האם לקחת עליהם את הסיכון.
אולם קריאה חד משמעית להטלת חובות דיווח נרחבות על עורכי דין ורואי חשבון מפספסת את המורכבות שנלווית לעבודתם. בשונה מיחסי בנקאי-לקוח, חובות הסודיות והחסיון הרחב שבין עורך הדין ללקוח מצויות בלב מערכת היחסים הרגישה שבין עורכי הדין ללקוחותיהם. הדרישה לדווח על פעולות של לקוחות פוגעת אנושות במרקם היחסים המיוחד שבין עורך הדין או רואה החשבון ללקוח ומעמידה אותם בקונפליקט מולם. בבואו של הלקוח להתייעץ עם עורך דינו או רואה החשבון שלו במטרה לייצג אותו בעסקה או לתכנן את המבנה שלה בצורה אופטימלית עליו להיות בטוח כי האחרון רואה רק את האינטרסים שלו אל מול עיניו ולתת בו את מבטחו ואמונו המלא. דרישת הדיווח עלולה כמובן לחבל בכך ולמנוע מהלקוח לחשוף מידע למייצג אותו מתוך חשש כי ידווח עליו לרשויות. עמדת המוצא היא כי מדובר בנותני שירות עסקי נורמטיביים אשר לא יתנו יד להלבנת הון ולעבירות מס חמורות באופן מודע, אולם ייתכנו מצבים גבוליים בהם עולות שאלות שונות של פרשנות. עורך הדין או רואה החשבון עשוי להקלע למצב בעייתי מאוד בו הוא מעדיף שלא לשמוע מידע מלקוחותיו כדי להמנע מהקונפילקט, ובמקרה כזה עלול הלקוח לא לקבל את הייעוץ המשפטי הנכון ביותר עבורו.
